החלטה בתיק ת"א 45037-11-11

1.         לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחוסר סמכות ענינית.

בין עילות התביעה נמנו סעדים של פינוי וסילוק יד, מתן צו מניעה קבוע, צו עשה קבוע והריסה ולטענת המבקשים הסמכות הענינית לדון בה מוקנית לביהמ"ש המחוזי.

2.         המשיב עתר בתביעתו ליתן צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים, שהם ברי רשות במשק 19 במושב עזריה (להלן: "המקרקעין") לקיים במשק את השימושים החורגים שפורטו, וכן לאסור עליהם להשתמש במשק לכל שימוש אחר שאינו מתיישב עם מטרת השימוש כפי שנקבע בהסכם המשבצת ולהשיב מצב המשק לקדמותו, לצורך עיבוד חקלאי בלבד עפ"י הרשאת המשיב. כמו כן נתבקש סעד של הריסה  וסילוק ידם מכל מבנה שהוקם על ידם ללא היתר.

3.         לטענת ב"כ המבקשים משהתבקש במסגרת כתב התביעה סעד של הריסת המבנים על המקרקעין הרי שהסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי. לטענתו לא חלה בענייננו הלכת "הטפל והעיקר" שכן מבוקש צו הריסה ביחס לכל מבנה הנטען לגביו לשימוש חורג ועל כן לא ניתן לראות בסעד זה טפל לצו המניעה המבוקש. בתשובה שהגישה ב"כ המשיב נטען כי הסעדים העיקריים שהתבקשו בכתב התביעה הם צו מניעה וצו עשה קבוע להפסקת שימוש חורג במקרקעין ואילו סעד ההריסה הוא טפל בלבד. אשר על כן לבית משפט זה נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה.

4.         הלכה היא כי הסמכות העניינית נקבעת בהתאם למבחן הסעד ולצורך מבחן זה יש לבחון את כתב התביעה בלבד.

 (ראה ע"א 2846/03, ריצ'ארד ב. אלדרמן עו"ד נ' דן ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004)).

עיקר טענת המשיב נסמכת על  סעיף 8 לכתב התביעה שבו צוין כדלקמן:

            "..הפרה יסודית של מטרת החוזה אשר נחתם...והפרת תנאי הרשות לשימוש בקרקע ולרבות שימושים החורגים ממטרת השימוש...בנכס הנידון ישנם מבנים שהוקמו ע"י הנתבעים ו/או מי מטעמם, ובהם נעשות פעילויות ללא היתר והסכמת המינהל המהוות שימושים חורגים...

בנוסף, הסעד המרכזי הנשנה בכתב התביעה הוא הפסקת השימוש החורג (ראה סעיף 11, 19 ועוד). אמת, כי במסגרת סעיף 24.2 לכתב התביעה מבוקש להרוס ולסלק את המבנים שנבנו ללא היתר אך נראה כי זו תוצאת לוואי של הפסקת השימוש החורג שנעשה בהם. כך בסעיף 8.1 ו-8.2 מבהיר התובע כי יש להרוס את המבנים עקב השימוש החורג בהם לצורכי מגורים או תעשיה.

5.         שורת פסקי דין נדרשה להבחנה בין סעד השימוש וההריסה ככל שהאחרון נוגע לסמכות בימ"ש השלום. בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת (בדימוס) דורנר במסגרת רע"א 7166/02, אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז(1), 337, 339 (2002) נקבע:

"ההלכה היא כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי, משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס...במילים אחרות, כאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי של המשיבים היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסה, ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי.."

דהיינו, בית המשפט העליון מבחין בין אי החוקיות שבעצם הימצאותו של  המבנה ובין אי החוקיות של השימוש הנעשה בו.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז במסגרת ע"א 4339-09-07 מנהל מקרקעי ישראל נ' מסורי חיים ומזל (29.1.08) התייחס בית המשפט לסוגיה הנ"ל ובנסיבות דומות. עניינו של הערעור היה בבחינה מחודשת של החלטת בית משפט השלום אשר הורה על מחיקת סעד ההריסה אשר נתון לדידו בסמכותו העניינית הייחודית של בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום תמך החלטתו בהלכת שמש (ע"א 37/59 אפרים שמש נ' מפעל המים כפר סבא, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד יג 834 (1959)) אשר צמצמה את סמכות בית משפט השלום לדון בתביעות שימוש במקרקעין רק כאשר השימוש נעשה תוך שמירה על גוף הנכס. בבחנו את שאלת סמכותו לדון בכל זאת בסעד ההריסה מכוח הלכת הטפל והעיקר שניתנה בע"א 145/58, קלקודה נ' אגד (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260 (1959) סבר בית משפט השלום כי לא ניתן להגדיר את סעד ההריסה כסעד טפל וקבע כי אין בסמכותו לדון בו. בית המשפט המחוזי(מרכז) קבע אחרת בהסתמך על ע"א 145/58 ופסק כי (פסקה 22):

"גם אם נניח כי סעד ההריסה, כשהוא לעצמו, אינו מהווה תביעה בדבר "שימוש במקרקעין", כפי שדיבור זה פורש בהלכת שמש ובפסיקה מאוחרת יותר... הרי שלדעתנו קנה בית משפט קמא סמכות לדון בו, מכוח היותו סעד טפל ומשלים לסעד העיקרי, שעניינו הפסקת השימוש הלא חקלאי במקרקעין".

בית המשפט המחוזי שב וחוזר על הלכת קלקודה לפיה כאשר נתבעים מספר סעדים בעניינים שבמקרקעין הרי שהסעד הטפל הולך אחר העיקר ובית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל.

הלכה זו נשנתה לאחרונה גם בפסקי דין שונים בבית המשפט העליון (רע"א 8323/05 אולמי אחוזת אסתר בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (8.9.05)). בית המשפט נתמך בהלכה לעיל וקובע כי סעד ההריסה הינו טפל לסעד האוסר שימוש חורג ועל כן אין רבותא לשאלה אם מדובר בשימוש במקרקעין אם לאו. בית המשפט מונה 2 טעמים שיפים גם לעניין שבפני והם(פסקה 24):

"הטעם המהותי - תכליתי, עניינו ברצון המינהל להסדיר, בראש ובראשונה, את סוגיית השימוש החורג במקרקעין. המבנים שנבנו במקרקעין, הם חלק בלתי נפרד משימוש חורג זה. הריסת המבנים היא אפוא מעין סעד-עזר שמטרתו לסייע ביישום האיסור לשימוש במקרקעין באופן החורג מההרשאה שנתן המינהל לאגודה. טול לדוגמא את תחנת הדלק שהוקמה במקרקעין. הריסת תחנת הדלק נועדה להפסיק שימוש שמלכתחילה אסור - מבחינה חוזית...כמו גם מבחינה חוקית (מוסדות התכנון לא נתנו למסורי היתר לשימוש חורג להקמת תחנת דלק במקרקעין).

            ...

הטעם הדיוני - צורני, יסודו בניסוח כתב התביעה. העיון בכתב התביעה מעלה, כי המינהל בחר לדרג את הסעדים אותם ביקש, באופן שהסעד המניעתי הוא זה שהוגדר על ידו כסעד העיקרי ואילו סעד ההריסה הוגדר על ידו כסעד משני. על כך למדים אנו משלושה מקורות. ראשית, כותרת כתב התביעה. בכותרת זו צוין כי מהות התביעה היא "צו מניעה קבוע וצו עשה". שנית, סעיף הסעדים בכתב התביעה. בסעיף זה עתר המינהל תחילה לסעד המניעתי...ורק לאחר מכן לסעד ההריסה...".